הצמיד הישן של סבתא – הסיפור המלא

לפני המון המון שנים (48), כשההורים שלי התחתנו, אמא שלי קיבלה מתנה מחמותה- צמיד זהב.

לפי האגדה המשפחתית, הצמיד הגיע מפרס, אבל אני לא ממש בטוחה בזה….

בהתחשב בקשר ה'מיוחד' ששרר בין השתיים, לא נראה לי סביר שסבתא היתה נותנת לאמא שלי, את הצמיד הזה, אם באמת היה בעל חשיבות רבה למשפחה 🙂

מכיוון ששתיהן כרגע יושבות באותו מקום ביחד, פחות או יותר (בכל זאת הגיעו בשנתונים שונים 🙂 ), אני מרשה לעצמי לומר את האמת העירומה- הן פשוט לא יכלו לסבול אחת את השניה (ו…. יכול להיות שהתיאור שלי עדין מדי… 🙂 )

החלום של אמא שלי היה להתיך את הצמיד. אבל מכיוון שמאוד מאוד אהבה את אבא שלי- היא לא רצתה להעליב או להכאיב- היא פשוט גנזה אותו בכספת. אפילו לאחר פטירתו- לא הצליחה לשחרר ולבצע את זממה….

בשנת חייה האחרונה של אמא שלי, בילינו המון שעות ביחד. הרבה שעות משותפות – חלקן במחלקה האונקולוגית, חלקן בסלון ביתה, בכפר. ישבנו ביחד והיא סרגה, צבעה דפי צביעה ובעיקר בעיקר- חפרה (ולא, לא בגינה…).

באחד מימי ה'חפירות' היא אמרה לי שהיא חשבה על זה הרבה, והיא לא רוצה שנריב, שיהיה ברור מה כל אחד מקבל.

הבאתי דף ועט, והתחלתי לכתוב.

לא היה קל, אבל החלטתי לזרום וגם להתבדח, כדי ששתינו נשרוד את העניין בלי להתפרק…. וכדי שיהיה ברור- הצוואה האמיתית שלה כבר היתה חתומה וסגורה.

כאן דובר על המסמך האמיתי והחשוב לה באמת- המסמך שיציל אותנו ממריבות וסיכסוכים-

הצוואה האלטרנטיבית.

כל תכשיט וכל פריט שוייך לכל אחד מבני המשפחה, גם פינת האוכל, המקרר ו…. מקל הנוצות (בחיי) ולבסוף- הגענו לפריט האחרון ברשימה, גוש הזהב שהיא לא סבלה…. הצמיד הישן של סבתא.

ואז היא ביקשה ממני,

בקשה שידעה שלא אסרב לה.

אני, שכל כך אוהבת דברים יפים ובמיוחד לבבות… בטוח לא אוכל לסרב לבקשתה האחרונה- להתיך את הצמיד הכעור וליצור ממנו תליון לב לכל נכדה ונכד. מה אומר ומה אגיד- פולניות תמיד יודעות איך להפיק את המיטב מכל רגע בחיים ;ׂ)

לקח לי שלוש שנים לעבד ולעשות את זה. אבל בסוף זה קרה!

כדי שאהיה שלמה עם עצמי, החלטתי פה אחד (שלי), לא לזקק ולהתיך את הצמיד, אלא, דוקא לשמור על הייחוד שלו ולבקש לעבד את הזהב כמו שהוא, כדי לשמר גם את מורשת אבי.

לשמחתי מצאתי פרטנרית נפלאה למשימה- שזרמה איתי בתכנון, בעיצוב, בהתרגשות, ובביצוע שקלע בול למה שרציתי- ליר מזרחי. זו הזדמנות לומר תודה ע נ ק י ת! על שיתוף הפעולה!

ליר היא שכנה שלי (אין על הרחוב שלנו!!!!) ואני עוקבת אחרי העשייה שלה (כדאי לכם גם) הרבה זמן. בסטורי שלה היא מתעדת את תהליכי העבודה שלה וזה מרתק.

ליר הכינה 8 תליונים יפיפיים, לכל נכד אחד ו…. אחד בשבילי, כל אחד יחיד ומיוחד, ממש כמו הנכדים!

את התליון שלי היא חיברה לצמיד שקיבלתי מההורים שלי לכבוד איזה מאורע (שאני כמובן לא זוכרת מהו… 😉 )

לכבוד יום המשפחה, הכנתי לכל נכד כרטיס שעוצב עם אחד הדפים שאמא שלי צבעה, וסיפרתי בו את סיפור התליון בקצרה.

לכל כרטיס הוצמד תליון, שניתן לנכדים וניתן למשמר בידי הגיסות היקרות שלי.

ו… אחרי כל הפרוייקט הזה- ליר אמרה שנשאר עוד זהב מהצמיד. ראיתי את מה שנשאר, וביקשתי לשמור את העיבוד המקורי ולעשות ממנו טבעת, לחיילת המהממת שלנו, שהיא גם הנכדה הבכורה במשפחה.

הטבעת יצאה יותר יפה ממה שיכולתי לדמיין!

זה הפרט המקורי

וזו הטבעת המוגמרת

הפרויקט הזה עשה לי טוב! סגרתי מעגל, השלתי מעליי משימה, שהשתלבה מצויין עם התהליך המורכב שאני עוברת בדרך לשינוי תזונתי ומחשבתי ועוד אספר עליו כאן, מבטיחה (כבר הוכחתי ש….ירשתי גנים חפרניים, לא?! 🙂 )

וגם, ובעיקר, מילאתי בקשה אחרונה, שימרתי את המורשת המשפחתית והעברתי אותה הלאה, באופן מרגש.

ועכשיו- אני מפיצה את זה גם לכם. אין מאושרת ממני, שהקשבתי לקול הפנימי שלי, אזרתי אומץ ולא הקשבתי לקולות סביבי שחשבו  ואף אמרו- שאפשר היה לשמור את פריט הוינטאג' הזה עוד שנים במגירה- או לחלופין להתעשר ממכירתו 🙂

לילדים והאחיינים האהובים שלי, הסיפור המלא הובא כאן למענכם, מקווה שתיהנו ממנו בבוא העת 🙂

אמא, מקווה שאת מרוצה שם למעלה,

מתגעגעת המונים,

אני.