כל אחד הוא אור קטן

17 דצמ

בחג הזה בחרתי להאיר את עיניכם עם פוסט אורח, של אורחת איכותית במיוחד- טלי אהרון.

את טלי הכרתי במסגרת הבלוגריות הכפרסבאיות. בינתיים, הבלוג העירוני גווע (בחסות העיריה), אבל אנחנו זכינו בחברות חדשות- איכותיות, רציניות, חכמות ומוכשרות.

טלי כותבת תוכן וגם מנחה, מלמדת ומלווה. אם אתם מרגישים שאתם צריכים לדחוף למעלה את עצמכם/ האינסטרגם/ הפייסבוק או כל אחד מהנכסים הדיגיטלים שלכם- היא הכתובת. תעקבו אחריה, (אני אוהבת במיוחד את עמוד הפייסבוק) כל פוסט מביא איתו ערך מוסף, והקורסים- מלאי תוכן מדוייק וברור, מנסיון.

ולא רק הפוסטים המקצועיים.

השבוע קראתי פוסט אישי מאוד שטלי כתבה לכבוד יום העליה שלה. הפוסט הזה כל כך ריגש וטילטל, שיומיים הסתובבתי בתחושה שאני חיה בבועה.

הבנתי שבטח יש לא מעטים כמוני ושהפוסט הזה חייב להיחשף כמה שיותר, כדי להאיר לנו את הקושי של האחר והשונה, שנלמד להיות קצת יותר טובים ומקבלים, במיוחד בתקופה ההזויה הזו.

יש לי עוד הרבה דברים טובים להגיד על האשה המקסימה הזו, אבל אני עוצרת, כי תיכף תבינו לבד וגם… כי היא שכנה ועם שכנים לא מסתבכים 🙂

קחו נשימה, בבקשה:

היום לפני 30 שנה עלינו ארצה.

חשבתי מה אוכל לכתוב על תקופת חיים כה משמעותית והחלטתי לגבש רשימה של 7 דברים שעיצבו את נע שאני בחלוף 30 שנות עלייה לישראל.

  • בושה:

בילדותי התביישתי הרבה.

בהתחלה התביישתי לדבר עברית,

אח"כ על איך שנראיתי ובעיקר ממה שלבשתי.

הוריי עבדו קשה בכדי שיהיו לי מורים פרטיים וחוגים לאורך כל ילדותי אך לא הייתה להם אפשרות לרכוש עבורי בגדים חדשים.

בדיעבד, הבנתי שאף ילד עוד לא גדל להיות "פגום" בגלל שלבש בגדי יד 2,

ילדים שגדלו ללא אהבה ותמיכה בבית לעומת זאת, כן.

  • "דירה להשכיר" / לאה גולדברג:

עלינו היישר למרכז העיר חולון, לא בדיוק אזור עולים "קלאסי" באותה התקופה.

הייתי העולה החדשה היחידה בכיתה וכנראה גם בכל בית הספר.

מצד אחד, זכיתי כבר בגיל 6 לדעת ש"כל הרוסיות (וגם אני) עוסקות במקצוע הוותיק בעולם" (עליתי מאוקראינה אבל מה זה משנה),

אך מצד שני, יצא שזכיתי במורה פרטית לאורך כל השנה:

היא הייתה מוציאה אותי משיעורים בכיתה והיינו מבלות שעות בספריית בית הספר, לומדות קריאה ואוצר מילים.

את הספר "דירה להשכיר" של לאה גולדברג הצלחתי לקרוא בעצמי אחרי חודשיים של תרגול אינטנסיבי ועד היום הוא זכור לי כספר הילדות האהוב עליי ביותר.

  • ביקורת עצמית:

בכיתה ג' עברנו לאזור אחר בעיר ונאלצתי להחליף בית ספר,

גם הפעם, הייתי העולה החדשה היחידה בשכבה ומכאן שהייתי סוג של "עוף מוזר".

בבניין מגורינו התגוררה משפחה עם 2 אחיות שדי אימצו אותי אל חיקן,

לראשונה בחיי היו לי חברות לשחק איתן למטה מידי יום אחרי סיום שעות הלימודים.

בכל פעם שחזרתי הביתה לאימי עם ציוני מבחנים כמו 90 או 95, אימי הייתה אומרת לי שאם הייתי מבלה פחות בחוץ כמו ילדה חסרת בית – אולי הייתי מצליחה להוציא ציון טוב באמת וסופסוף להשתלב.

עד היום הביקורת העצמית הגבוהה מלווה אותי 24/7.

מצד אחד, אני חבה לה הרבה מהישגיי בחיים,

ומצד שני, לומדת לגלות חמלה עצמית, ובעיקר מקפידה שלא להשרישה בקרב בניי.

  • שמות ומכות:

בכיתה ה' עברנו שוב לשכונה אחרת בחולון וכך נכנסתי לבית ספר חדש.

את הילדות בכיתה נורא הצחיקו הבגדים שלי ובעיקר העובדה שאימי אינה דוברת עברית.

כשהקניטו אותי לראשונה בנושא אל מול כולם באחת ההפסקות, חנקתי את הדמעות ועמדתי שם באמצע המגרש זקופה, לא העזתי לבכות מול כולם אך גם לא היה לי ממש מה לענות בתגובה.

כנראה שזה ממש עצבן אותן כי מיום למחרת ועד תום כיתה ו' (ובית הספר היסודי בעצם) חטפתי מכות על בסיס יומי.

בקיץ שבין כיתה ו' לז' עברנו מחולון לאשדוד.

"הרמתי את הראש" ונשבעתי לעצמי שלעולם לא אשתוק יותר,

ואכן כשנכנסתי לחטיבה החדשה באשדוד בכיתה ז' זה הרגיש כמו חיים חדשים.

אולי זה קרה כי שבוע לפני כן, החלפתי את שמי ל"טלי" ואת "אנה" שבמלא תמיד הייתה "אנה בננה"  סגרתי עמוק עמוק במגירה.

רק בשנות ה 20 המאוחרות שלי התחלתי לעכל, להשלים ולאהוב את הילדה שהייתה.

  •   "פרחים שגדלים מעבר לגדר מסתעפים החוצה"

מרד נעוריי היה פנימייה חרדית בשכונת גאולה שבירושלים, מרחק הליכה ממאה שערים.

אומנם עלינו ארצה כי אבי ז"ל חלם שאחותי ואני לא נחווה על בשרנו את גילוי האנטישמיות שחווה הוא בילדותו, אך בבית שלנו מעולם לא דיברו מילה על דת, מסורת או יהדות.

כשכולם בשכונה דיברו על ארוחת השבת האחרונה עם כל בני הדודים סביב השולחן או על חג שמתקרב וכל ההכנות שיש לבצע לקראתו, אני הייתי מתנחמת בעובדה שמתישהו בצהריי שבת, יחזור אבי ז"ל מעבודתו השנייה ואזכה לבלות בבית כששני הוריי נמצאים בו בו זמנית.

כנערה, נורא נמשכתי למסורת ודת בגלל העובדה הפשוטה שאלו נעדרו מביתנו.

שבתות וחגים סביב שולחן חגיגי בבית מדריכות או מורות שאירחו תלמידות כמוני מהפנימייה היו גילוי עצום עבורי.

רעש הילדים, שיחות החולין ומזמורי החגים סביב השולחן ריתקו אותו גרמו לי להתאהב בדת.

למדתי בפנימייה שנה וחצי וזו הייתה תקופה מכוננת בחיי,

הייתי סקרנית וגם די חנונית, רציתי לדעת מה פירושה של כל הלכה, למה, כמה ומתי.

וכך יצא שחרשתי את כל פרשות השבוע, קראתי בשקיקה את כל כרכי שולחן ערוך (גם מה שלא אמורים לקרוא בגיל כזה), שיננתי את כל הדינים, ההלכות והמנהגים,

התרגשתי מסיפורים שזכו לפרשנויות שונות מבית הילל ובית שמאי והייתי מהופנטת.

מהר מאוד הפסקתי לחזור הביתה לשבתות, היה לי קשה לראות את הוריי צופים בטלוויזיה לאחר כניסת השבת ולאכול הייתי מוכנה רק מנה חמה או טונה מקופסת שימורים שרכשתי בדרך מהפנימייה.

באמצע השנה השנייה ללימודי, הגיעו הוריי לבקר אותי.

יצאתי לשוחח עם אבי ז"ל על ספסל מחוץ למתחם המגורים שהיה סגור לבנות ונשים בלבד ואימי בינתיים ארזה את כל חפציי בחדר.

כשיצאה מהשער אוחזת במזוודה התחלתי להשתולל ולאיים ש"אני לא הולכת איתם לשום מקום".

אך הייתי עוד ילדה צנומה ונמוכה משמעותי מאבי, שנעמד מולי נחוש בדעתו ואמר "את יכולה להיכנס לרכב לבד או שאני יכול להכניס אותך בעצמי".

השפלתי מבט ונכנסתי לרכב חנוקה מדמעות.

אחרי שבועיים בבית הסכימו לקבל אותי בתיכון שהיה מרוחק מאזור מגורנו (בכל זאת, אמצע שנת לימודים וזה).

אחרי שבוע הבנתי שאם אני רוצה להשתלב, מוטב שאמיר את החצאיות הארוכות והגרביונים במכנסיים.

מודה שעד היום נשארתי "דוסה" בהרבה תחומים בחיי.

במבט לאחור? מבינה שהכל טוב במידה ולעבור מקיצוניות לקיצוניות אינו דבר טוב.

הדת היא דבר יפה כל עוד היא לא מפרידה בין משפחות ובני אדם בפרט.

כתלמידה בפנימייה חלמתי על בקרי שישי עמוסים בבישולים, ילדים קטנים שרצים לי בין הרגליים כשברקע ניצב לו שולחן גדול וערוך שרק מחכה לכל בני המשפחה והאורחים שיגיעו בערב.

מודה שכיום, ימי שישי כאלו הכי מרגשים אותי.

  • ריח של חדש:

בגיל 15 התחלתי לעבוד.

הייתי מורה פרטית לעברית (סגירת מעגל או לא? 😉 ) , אנגלית וחשבון לילדי כיתות א' עד ו' ובמקביל הייתי מלצרית ומארחת בבית קפה בחוף הים באשדוד.

הדבר הראשון שרכשתי בכסף שהרווחתי היו בגדים, והרבה.

התאהבתי בריח הזה של בגד חדש והתרגשתי לגזור את הטיקטים מהבגדים השונים.

ככל שאני נזכרת בתחושה, מבינה שדי התמכרתי לדבר.

מודה – זה לא עבר לי עד היום.

  • על שוני ושווי

בילדותי הרגשתי הרבה פעמים שקופה.

בכיתה, במגרש המשחקים, בשכונה…

אולי זה כי המשפחה שלי הייתה מעט שונה בנוף,

אולי כי מעולם לא לבשתי בגדים שהיו באופנה,

אולי כי היו טיולים או פעילויות מסוימות שהוריי לא יכלו להרשות לעצמם שאשתתף בהם.

היום כאמא, אני מלמדת את בניי מגיל 0 שכולנו שונים וכולנו שווים,

איתן הבכור שלנו אורז ומחלק לצד אביו מגיל 3 מארזים לחיילים בודדים,

ובכל יומולדת או חג בו מחלקים מתנות, הוא בוחר מיוזמתו לשים בצד 2-3 מתנות לילדים ש"אין להם".

ואם יש ילד חדש בגן או מישהו שצוחקים עליו הוא ייגש אליו ויזמין אותו לשחק עם חבריו.

אני חושבת שזה קורה כי אני מדברת אתו בפתיחות על הילדות שלי כעולה חדשה, אך בעיקר מכיוון שאני ואישי מאמינים שהכל מתחיל מהבית.

הילדים שהתייחסו אליי כך בבית הספר לא היו ילדים רעים.

פשוט אף אחד לא דיבר אתם בבית על סובלנות וקבלת האחר.

היום, בחלוף 30 שנה מיום עלייתנו ארצה, ובכל יום מחדש, אני מברכת את הוריי על הצעד שעשו, מעריכה אותם על כל הקשיים שעברו בדרך ומודה על הזכות שנפלה בחלקי לחיות כאן את חיי ע"פ השקפותיי ואמונותיי ובעיקר על הזכות להקים ולגדל פה משפחה.

אז … יום עלייה 30 שמח, ממש מעניין מה אכתוב ביום עלייה ה 40 ובאיזו פלטפורמה זה יהיה.

תודה שקראתם אותי!

טלי אנה

וגם אותי!

עכשיו אתם בטוח רוצים עוד קצת מטלי-

המועדון הדיגיטלי בפייסבוק: https://www.facebook.com/Hamoadonhadigitaly
אינסטגרם: https://www.instagram.com/talyaharon_digital_club/

מדריך מתנה עם 50 רעיונות לתכנים + דפי תכנון ל 12 חודשים: https://bit.ly/2YIR4n1

שיהיה חורף שמח ובריא,

אני.

4 תגובות אל “כל אחד הוא אור קטן”

  1. motior 17 בדצמבר 2020 בשעה 6:19 #

    מרגש לקרוא וגם קצת עצוב… אבל העיקר שהסוף טוב 🙂

    Liked by 1 person

    • livelach 17 בדצמבר 2020 בשעה 6:21 #

      תודה מוטי, מאוד עצוב, אבל הסוף מעולה!!!

      אהבתי

  2. akolzol 28 בינואר 2021 בשעה 0:29 #

    הסוף מושלם! ממליצה לך לבדוק באתר בוטיק שלנו על קולקצייה לילדים… https://akolzol.com/product-category/kids-clothing-shoes-accessories/

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

<span>%d</span> בלוגרים אהבו את זה: